1 א בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל

2 ב שרפים עמדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד  בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו--ובשתים יעופף

3 ג וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות מלא כל הארץ כבודו

4 ד וינעו אמות הספים מקול הקורא והבית ימלא עשן

5 ה ואמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב  כי את המלך יהוה צבאות--ראו עיני

6 ו ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים--לקח מעל המזבח

7 ז ויגע על פי--ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר

8 ח ואשמע את קול אדני אמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר הנני שלחני

9 ט ויאמר לך ואמרת לעם הזה  שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו

10 י השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע  פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב--ורפא לו

11 יא ואמר עד מתי אדני ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה

12 יב ורחק יהוה את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ

13 יג ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער  כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם--זרע קדש מצבתה  {פ}

1 NELL’anno che morì il re Uzzia, io vidi il Signore, che sedeva sopra un alto ed elevato trono; e il lembo della sua veste riempieva il Tempio.

2 I Serafini stavano di sopra ad esso; e ciascun d’essi avea sei ale; con due copriva la sua faccia, e con due copriva i suoi piedi, e con due volava.

3 E l’uno gridava all’altro, e diceva: Santo, Santo, Santo è il Signor degli eserciti; Tutta la terra è piena della sua gloria.

4 E gli stipiti delle soglie furono scrollati per la voce di colui che gridava, e la Casa fu ripiena di fumo

5 Ed io dissi: Ahi! lasso me! perciocchè io son deserto; conciossiachè io sia uomo immondo di labbra, ed abiti in mezzo di un popolo immondo di labbra; e pur gli occhi miei hanno veduto il Re, il Signor degli eserciti.

6 Ed uno de’ Serafini volò a me, avendo in mano un carbone acceso, il quale egli avea preso con le molle d’in su l’Altare.

7 E l’accostò alla mia bocca, e disse: Ecco, questo ha toccate le tue labbra; or sarà la tua iniquità rimossa, e il tuo peccato purgato.

8 Poi io udii la voce del Signore che diceva: Chi manderò? e chi andrà per noi? Ed io dissi: Eccomi, manda me

9 Ed egli disse: Va’, e di’ a questo popolo: Ascoltate pure, ma non intendiate; e riguardate pure, ma non conosciate.

10 Ingrassa il cuore di questo popolo, ed aggravagli le orecchie, e turagli gli occhi; acciocchè non vegga co’ suoi occhi, e non oda colle sue orecchie, e non intenda col suo cuore; e ch’egli non si converta, e che Iddio non lo guarisca.

11 E io dissi: Infino a quando, Signore? Ed egli disse: Finchè le città sieno state desolate, senza abitatore; e che le case sieno senza uomini; e che la terra sia ridotta in deserto, e desolazione;

12 e che il Signore abbia allontanati gli uomini; e che la solitudine sia stata lungo tempo in mezzo della terra.

13 Ma pure ancora vi resterà in essa una decima parte; ma quella di nuovo sarà consumata. Come i roveri, e le quercie, che sono tagliati hanno ancora il tronco, così il seme santo sarà il tronco di essa