1 א לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים  {פ}

2 ב         עת ללדת        ועת למות br           עת לטעת        ועת לעקור נטוע br

3 ג         עת להרוג        ועת לרפוא br           עת לפרוץ        ועת לבנות br

4 ד         עת לבכות          ועת לשחוק br           עת ספוד         ועת רקוד br

5 ה         עת להשליך אבנים        ועת כנוס אבנים br           עת לחבוק         ועת לרחק מחבק br

6 ו         עת לבקש         ועת לאבד br           עת לשמור        ועת להשליך br

7 ז         עת לקרוע        ועת לתפור br           עת לחשות        ועת לדבר br

8 ח         עת לאהב         ועת לשנא br           עת מלחמה        ועת שלום  {פ}

9 ט         מה יתרון העושה באשר הוא עמל

10 י ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם--לענות בו

11 יא את הכל עשה יפה בעתו גם את העלם נתן בלבם--מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף

12 יב ידעתי כי אין טוב בם--כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו

13 יג וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו--מתת אלהים היא

14 יד ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם--עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו

15 טו מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את נרדף

16 טז ועוד ראיתי תחת השמש  מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע

17 יז אמרתי אני בלבי--את הצדיק ואת הרשע ישפט האלהים  כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם

18 יח אמרתי אני בלבי--על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם

19 יט כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם--כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל

20 כ הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר

21 כא מי יודע רוח בני האדם--העלה היא למעלה ורוח הבהמה--הירדת היא למטה לארץ

22 כב וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו--כי הוא חלקו  כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו

1 Per tutto v’è il suo tempo, v’è il suo momento per ogni cosa sotto il cielo:

2 un tempo per nascere e un tempo per morire; un tempo per piantare e un tempo per svellere ciò ch’è piantato;

3 un tempo per uccidere e un tempo per guarire; un tempo per demolire e un tempo per costruire;

4 un tempo per piangere e un tempo per ridere; un tempo per far cordoglio e un tempo per ballare;

5 un tempo per gettar via pietre e un tempo per raccoglierle; un tempo per abbracciare e un tempo per astenersi dagli abbracciamenti;

6 un tempo per cercare e un tempo per perdere; un tempo per conservare e un tempo per buttar via;

7 un tempo per strappare e un tempo per cucire; un tempo per tacere e un tempo per parlare;

8 un tempo per amare e un tempo per odiare; un tempo per la guerra e un tempo per la pace.

9 Che profitto trae dalla sua fatica colui che lavora?

10 Io ho visto le occupazioni che Dio dà agli uomini perché vi si affatichino.

11 Dio ha fatto ogni cosa bella al suo tempo; egli ha perfino messo nei loro cuori il pensiero della eternità, quantunque l’uomo non possa comprendere dal principio alla fine l’opera che Dio ha fatta.

12 Io ho riconosciuto che non v’è nulla di meglio per loro del rallegrarsi e del procurarsi del benessere durante la loro vita,

13 ma che se uno mangia, beve e gode del benessere in mezzo a tutto il suo lavoro, è un dono di Dio.

14 Io ho riconosciuto che tutto quello che Dio fa è per sempre; niente v’è da aggiungervi, niente da togliervi; e che Dio fa così perché gli uomini lo temano.

15 Ciò che è, è già stato prima, e ciò che sarà è già stato, e Dio riconduce ciò ch’è passato.

16 Ho anche visto sotto il sole che nel luogo stabilito per giudicare v’è della empietà, e che nel luogo stabilito per la giustizia v’è della empietà,

17 e ho detto in cuor mio: "Iddio giudicherà il giusto e l’empio poiché v’è un tempo per il giudicio di qualsivoglia azione e, nel luogo fissato, sarà giudicata ogni opera".

18 Io ho detto in cuor mio: "Così è, a motivo dei figliuoli degli uomini perché Dio li metta alla prova, ed essi stessi riconoscano che non sono che bestie".

19 Poiché la sorte de’ figliuoli degli uomini è la sorte delle bestie; agli uni e alle altre tocca la stessa sorte; come muore l’uno, così muore l’altra; hanno tutti un medesimo soffio, e l’uomo non ha superiorità di sorta sulla bestia; poiché tutto è vanità.

20 Tutti vanno in un medesimo luogo; tutti vengon dalla polvere, e tutti ritornano alla polvere.

21 Chi sa se il soffio dell’uomo sale in alto, e se il soffio della bestia scende in basso nella terra?

22 Io ho dunque visto che non v’è nulla di meglio per l’uomo del rallegrarsi, nel compiere il suo lavoro; ale è la sua parte; poiché chi lo farà tornare per godere di ciò che verrà dopo di lui?