1 א   הלא-צבא לאנוש על- (עלי-) ארץ    וכימי שכיר ימיו br

2 ב   כעבד ישאף-צל    וכשכיר יקוה פעלו br

3 ג   כן הנחלתי לי ירחי-שוא    ולילות עמל מנו-לי br

4 ד   אם-שכבתי--    ואמרתי מתי אקום ומדד-ערב br ושבעתי נדדים    עדי-נשף br

5 ה   לבש בשרי רמה ו ג יש (וגוש) עפר    עורי רגע וימאס br

6 ו   ימי קלו מני-ארג    ויכלו באפס תקוה br

7 ז   זכר כי-רוח חיי    לא-תשוב עיני לראות טוב br

8 ח   לא-תשורני עין ראי    עיניך בי ואינני br

9 ט   כלה ענן וילך    כן יורד שאול לא יעלה br

10 י   לא-ישוב עוד לביתו    ולא-יכירנו עוד מקמו br

11 יא   גם-אני    לא אחשך-פי br אדברה בצר רוחי    אשיחה במר נפשי br

12 יב   הים-אני אם-תנין    כי-תשים עלי משמר br

13 יג   כי-אמרתי תנחמני ערשי    ישא בשיחי משכבי br

14 יד   וחתתני בחלמות    ומחזינות תבעתני br

15 טו   ותבחר מחנק נפשי    מות מעצמותי br

16 טז   מאסתי לא-לעלם אחיה    חדל ממני כי-הבל ימי br

17 יז   מה-אנוש כי תגדלנו    וכי-תשית אליו לבך br

18 יח   ותפקדנו לבקרים    לרגעים תבחננו br

19 יט   כמה לא-תשעה ממני    לא-תרפני עד-בלעי רקי br

20 כ   חטאתי מה אפעל לך--    נצר האדם br למה שמתני למפגע לך    ואהיה עלי למשא br

21 כא   ומה לא-תשא פשעי--    ותעביר את-עוני br כי-עתה לעפר אשכב    ושחרתני ואינני

1 La vita dell’uomo sulla terra è una milizia; i giorni suoi son simili ai giorni d’un operaio.

2 Come lo schiavo anela l’ombra e come l’operaio aspetta il suo salario,

3 così a me toccan mesi di sciagura, e mi sono assegnate notti di dolore.

4 Non appena mi corico, dico: "Quando mi leverò?" Ma la notte si prolunga, e mi sazio d’agitazioni infino all’alba.

5 La mia carne è coperta di vermi e di croste terrose, la mia pelle si richiude, poi riprende a suppurare.

6 I miei giorni sen vanno più veloci della spola, si consumano senza speranza.

7 Ricordati, che la mia vita e un soffio! L’occhio mio non vedrà più il bene.

8 Lo sguardo di chi ora mi vede non mi potrà più scorgere; gli occhi tuoi mi cercheranno, ma io non sarò più.

9 La nuvola svanisce e si dilegua; così chi scende nel soggiorno de’ morti non ne risalirà;

10 non tornerà più nella sua casa, e il luogo ove stava non lo riconoscerà più.

11 Io, perciò, non terrò chiusa la bocca; nell’angoscia del mio spirito io parlerò, mi lamenterò nell’amarezza dell’anima mia.

12 Son io forse il mare o un mostro marino che tu ponga intorno a me una guardia?

13 Quando dico: "Il mio letto mi darà sollievo, il mio giaciglio allevierà la mia pena,"

14 tu mi sgomenti con sogni, e mi spaventi con visioni;

15 sicché l’anima mia preferisce soffocare, preferisce a queste ossa la morte.

16 Io mi vo struggendo; non vivrò sempre; deh, lasciami stare; i giorni miei non son che un soffio.

17 Che cosa è l’uomo che tu ne faccia tanto caso, che tu ponga mente ad esso,

18 e lo visiti ogni mattina e lo metta alla prova ad ogni istante?

19 Quando cesserai di tener lo sguardo fisso su me? Quando mi darai tempo d’inghiottir la mia saliva?

20 Se ho peccato, che ho fatto a te, o guardiano degli uomini? Perché hai fatto di me il tuo bersaglio? A al punto che son divenuto un peso a me stesso?

21 E perché non perdoni le mie trasgressioni e non cancelli la mia iniquità? Poiché presto giacerò nella polvere; e tu mi cercherai, ma io non sarò più".